החלטה בתיק עע"ם 7236/10

           לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ב' בר-זיו) בעת"ם 9835-04-09 מיום 1.8.2010, בו התקבלה עתירתן של המשיבות ונקבע כי עומדת להן זכות ערר לפני ועדת הערר המחוזית חיפה (להלן: ועדת הערר) על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (להלן: הוועדה המחוזית) שלא ליתן להן היתר בניה במקרקעין.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.        כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיבה 2 הינה החוכרת לדורות של מקרקעין הידועים כחלקה 1 בגוש 10655 בשטח של כ-20 דונם והממוקמים בקרבת העיר קיסריה (להלן: המקרקעין). המשיבה 2 השכירה את המקרקעין למשיבה 1, חברה פרטית העוסקת בביצוע עבודות תשתית. מתגובת המשיבה 1 לבקשה עולה כי בשים לב לתחום פעילותה יש בבעלותה עשרות כלי צמ"ה כבדים ומבנים יבילים המנויידים לאתרים השונים בהם מבוצעות עבודות תשתית על ידה. בהמשך לכך מציינת המשיבה 1 כי השימוש שנעשה במקרקעין הינו בעיקרו אתר התארגנות לחניית רכבי צמ"ה ואחסנת ציוד בסככות ו"קונטיינרים" יבילים אשר מועתקים מעת לעת על פי צרכי העבודה המשתנים.

2.        מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי המשיבות הגישו לועדת המשנה של הועדה המחוזית (להלן: ועדת המשנה) בקשה למתן היתר בניה שעניינו הצבת מבנים יבילים חד קומתיים בשטח כולל של 2,193 מ"ר על המקרקעין. מאחר והמקרקעין אינם מצויים בתחום השיפוט המוניציפאלי של רשות מקומית כלשהי ואינם מוגדרים כ"מרחב תכנון מקומי" הם מהווים "מרחב תכנון מחוזי" ("שטח תוכנית גלילית") ומשכך חלה עליהם הוראת סעיף 12(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) המקנה לוועדה המחוזית סמכות של ועדה מקומית לתכנון ובניה (להלן: הועדה המקומית) בכל הנוגע לאישור בקשה למתן היתר בניה במקרקעין כגון דא. ועדת המשנה דחתה ביום 31.12.2008 את בקשתן של המשיבות למתן היתר בניה. על החלטה זו הגישו המשיבות ערר לועדת הערר, אשר בהחלטתה מיום 11.3.2009 דחתה על הסף את הערר בנימוק כי היא אינה מוסמכת לדון בו שכן לפי חוק התכנון והבניה ועדת הערר מוסמכת לדון אך ורק בערר על החלטתה של הוועדה המקומית. כנגד החלטה זו הוגשה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה.

3.        בית המשפט המחוזי קבע כי הוועדה המחוזית באה בנעליה של הוועדה המקומית ככל שעסקינן במרחב תכנון מחוזי, ומשכך במקרים כגון דא עומדת לבעל דין זכות ערר לפני ועדת הערר על החלטתה של הוועדה המחוזית. בית המשפט המחוזי ציין כי מסקנתו זו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק שלא לגרוע מבעל דין זכות ערר בכל הנוגע להחלטת הוועדה המחוזית בקשר ל"שטח תוכנית גלילית". בית המשפט המחוזי עמד בפסק דינו על חשיבותה של זכות הערר וקבע כי ככל שניתן להקנות להוראות חוק התכנון והבניה פרשנות המקנה זכות ערר הרי שיש להעדיף פרשנות זו. מנימוקים אלו קיבל בית המשפט המחוזי את העתירה. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה, ובהמשך הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, היא הבקשה שלפניי. 

תמצית נימוקי הבקשה

4.        לטענת המבקשות מתקיימים בעניינן המבחנים לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן על ידי הערכאה הדיונית. כך, טוענות המבקשות כי סיכויי הערעור טובים היות שבית המשפט המחוזי הקנה זכות ערר מקום שזכות זו כלל אינה מעוגנת בחוק התכנון והבניה. לטענת המבקשות ועדת התכנון והבניה המחוזית הינה גוף מנהלי ולכן על מנת שגוף מנהלי אחר יהיה מוסמך לבקר את החלטותיה במסגרת ערר, הרי שהליך זה צריך להיות מעוגן בחוק. כמו כן טוענות המבקשות כי פסק הדין מנוגד להיררכיית מוסדות התכנון והבניה שכן הועדה המחוזית מצויה במדרג גבוה יותר מזה של ועדת הערר. בנוסף לכך טוענות המבקשות כי מאזן הנוחות אף הוא נוטה לטובתן שכן אם לא יעוכב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי כי אז תקיים הועדה המחוזית דיון בערר ובכך הערעור יהפוך לתיאורטי. כן טוענות המבקשות כי כתוצאה מקיום הדיון בוועדת הערר יתכן שינתן היתר בניה למשיבות, אך אם יתברר בשלב מאוחר יותר, במסגרת הערעור התלוי ועומד לפני בית משפט זה, כי ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בערר, כי אז ההיתר יהיה בטל מעיקרו.

5.        המבקשות מציינות עוד כי ביום 2.9.2010 ניתן גזר דין בעניינה של המשיבה 1 בבית משפט השלום בחיפה, במסגרתו הורה בית המשפט, בין היתר, על הפסקת השימוש במבנים שבמקרקעין ועל הריסת המבנים שנבנו שלא כדין, וקבע כי צווים אלו יבוצעו עד ליום 1.5.2011, אלא אם כן יינתנו היתרי בניה ושימוש כדין עד למועד זה. המבקשות מציינות כי ככל ששמיעת הערעור לא תסתיים עד למועד זה תהא רשאית המשיבה 1 לפנות לבית משפט השלום לשם הארכת מועד ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בערעור דנן ואם לא יהיה שינוי מהותי בנסיבות, מחלקת אכיפת דיני המקרקעין בפרקליטות המדינה תנחה את הוועדה המחוזית להסכים להארכת המועד. יחד עם זאת, טוענות המבקשות כי בהתאם לגזר דינו של בית משפט השלום יכנס לתוקפו איסור השימוש במבנים ביום 1.5.2011 והן לא תוכלנה להסכים להארכת מועד זה שכן המבנים נבנו שלא כדין.

תגובת המשיבות

6.        ביום 19.10.2010 הוריתי למשיבות להגיש תגובתן לבקשה עד ליום 22.11.2010. ביום 18.11.2010 נעתרתי לבקשת המשיבה 1 להאריך לה את מועד הגשת תגובתה עד ליום 29.11.2010. תגובתה של המשיבה 1 הוגשה ביום 29.11.2010. ואולם, המשיבה 2 הגישה תגובתה רק ביום 30.11.2010 לה צורפה בקשה להארכת מועד. בבקשה זו מציינת המשיבה 2 כי סברה בתום לב שהארכה שניתנה להגשת תגובתה של המשיבה 1 מתייחסת אף אליה. כמו כן ציינה המשיבה 2 כי היא מצטרפת לנימוקי תגובתה של המשיבה 1. משכך, הלכה למעשה התייתר הצורך להכריע בבקשתה של המשיבה 2 להארכת מועד.

7.        בתגובתה, טוענת המשיבה 1 כי יש לדחות את הבקשה על הסף בשל אי ניקיון כפיים מצידן של המבקשות. כך, טוענת המשיבה 1 כי המבקשות לא ציינו בבקשתן כי זכותן של המשיבות להגיש ערר על החלטת הועדה המחוזית נובעת מהסדר טיעון שנחתם בין הצדדים בבית משפט השלום בחיפה, בעקבותיו ניתנו במסגרת גזר דין מיום 2.9.2010 צו הריסה וצו איסור שימוש, כאשר הוסכם בין הצדדים כי ביצוע הצווים יעשה רק לאחר שמונה חדשים מיום מתן גזר הדין לשם מתן אפשרות בידי המשיבה 1 להגיש ערר על ההחלטה שלא ליתן לה היתר בניה.

8.        בתגובתה טוענת המשיבה 1 כי סיכויי הערעור קלושים שכן לא תתכן פרשנות של חוק התכנון והבניה אשר תמנע מבעל דין את זכות הערר אך בשל אופן סיווג המקרקעין. עוד טוענת המשיבה 1 כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות. בהקשר זה טוענת המשיבה 1 כי יקשה עליה עד מאוד למצוא אתר התארגנות חלופי היות שאין כמעט בנמצא שטחי קרקע המאפשרים כניסתם ויציאתם של ציוד צמ"ה וכלי רכב כבדים ואחסנתם של מבנים יבילים להם היא נזקקת במהלך עבודתה, ובמיוחד שטחים הנמצאים בקרבת מוצא לדרך ראשית כמו המקרקעין שבנדון. בשל גודלו של הציוד טוענת המשיבה 1 כי הוא מובל באמצעות מובילים כבדים כדוגמת מובילי טנקים ולכאלה אין יכולת תמרון בתוך אזורי תעשיה או אזורים מיושבים. כמו כן טוענת המשיבה 1 כי אזורי תעשיה אינם כוללים הסדרי תנועה שיאפשרו שינועם של כלי רכב מעין אלה, חנייתם וניוד מבנים יבילים. ודוק, המשיבה 1 טוענת כי הצורך במציאת אתר התארגנות חלופי עשוי להתייתר אם יתקיים דיון בערר והערר יתקבל. ואולם, לטענת המשיבה 1 עיכוב ביצוע פסק הדין יגרור בעקבותיו בהכרח כניסתו לתוקף של צו איסור השימוש ויכפה עליה מציאת אתר התארגנות חלופי. בהמשך לכך,  טוענת המשיבה 1 כי כניסתו לתוקף של צו איסור השימוש יפגע ביכולתה להמשיך ולבצע את משימותיה, באופן שיפגע לא רק בה אלא גם בעובדיה, מצב שעשוי להימנע אם יתקיים דיון בערר וזה יתקבל. עוד מוסיפה המשיבה 1 כי היא מהווה "גוף ענק בעל חשיבות משקית" ומשכך לפגיעה בפעילותה עשויה להיות השלכה אף על המשק הישראלי כולו.

דיון והכרעה

9.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה 1 הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

10.      כידוע, הלכה מושרשת היא כי בעל דין אשר ניתן פסק דין לטובתו זכאי לממש את פירות זכייתו באופן מיידי. הגשת ערעור על פסק הדין אין בה, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצועו. לפיכך, על העותר לעיכוב ביצוע להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו [ראו למשל: החלטתה של השופטת א' חיות בעע"ם 1672/09 מודיעין אזרחי בע"מ נ' השמירה בע"מ (לא פורסם, 31.3.2009)].

11.      לטעמי, יישומם של מבחנים אלו בנסיבות המקרה מוביל למסקנה כי יש לדחות את הבקשה דנן.

           בנסיבות העניין לא ניתן להעריך מראש את סיכויי הערעור היות שעסקינן בפרשנות דין - חוק התכנון והבניה. מבחינה זאת סיכויי הערעור אינם נוטים באופן מובהק לטובת מי מהצדדים. כשלעצמי ומבלי להביע עמדה נחרצת, סבור אני כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי את הוראות חוק התכנון והבניה אינה בלתי סבירה.